אני גאה בהרבה מאוד דברים שעשיתי, אבל מידי פעם יש איזה משהו שאני גאה בו במיוחד. “משהו” אחד כזה הוא המשדר המיוחד ששודר בקשת 12 ביום העצמאות ה-75 למדינת ישראל (26.4.23): ספיישל ’75 שנה לקולנוע הישראלי’.
תוכנית חגיגית ומרגשת, שבנוסף לכל הוקדשה כמחווה למשה אדרי – האיש שמקדיש את חייו (אבל באמת) כדי לשמר לשפר ולאפשר את המשך היצירה של הקולנוע שלנו.
כל מי שמכיר אותי, אפילו קצת, יודע שאין דבר שאני יותר מחוברת אליו מאשר קולנוע ישראלי – סרט נע שמשקף היסטוריה, תרבות, יצירתיות, אומץ, רגש, אנשים מיוחדים, השראה, נחישות ושכבות של מסרים גלויים וגלויים פחות.
ככה שהתשובה לשאלה הזו נעוצה קודם כל ולפני הכל בעובדה שמדובר במשדר שכולו קולנוע ישראלי. ולא סתם קולנוע ישראלי, אלא רטרופרספקטיבה של 75 שנה. ולא תאמינו כמה דברים השתנו (ובעיקר כמה דברים לא השתנו) במהלך השנים.
סיבה נוספת היא שזה באמת לא היה עוד משדר על קולנוע ישראלי, אלא פרויקט מושקע ומרשים שכלל ראיונות עם היוצרים והשחקנים שעומדים מאחורי (ולפני) עשרת הסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו כאן.
אנשים שכל אחד מהם הרוויח לגמרי בזכות את המקום שלו בהיכל התהילה של התרבות הישראלית, ושברמה האישית היוו (ועדיין מהווים) עבורי סמל לכל מה שטוב כאן. היה לי הכבוד לעבוד איתם ולהקשיב להם.
ואחרי שאמרתי את זה, אפשר לעבור לתוכן עצמו ולספר לכם קצת על העבודה מאחורי הקלעים…
השלב הראשון, והקשה ביותר, היה לבחור את עשרת הסרטים. חיפשנו סרטים אמיצים שהיו מהפכניים בזמנם והתוו את הדרך לסרטים שבאו אחריהם, כאלו שגם היום אין מישהו שלא מכיר, ושהנושאים שבהם הם עוסקים רלוונטיים היום ממש כמו אז. ויש לא מעט כאלו…
אז חשבנו, וחקרנו, ודנו, והתייעצנו, ובחרנו, ושינינו את הבחירה, ואז שינינו אותה שוב ושוב ושוב. ובסוף, אחרי המון המון מחשבה, ההחלטה התקבלה ובחרנו את עשרת הסרטים שלדעתנו, מסמלים יותר מכל את ישראל ואת הישראליות:
– קזבלן
– סלאח שבתי
– גבעת חלפון אינה עונה
– חגיגה בסנוקר
– הלהקה
– סוף העולם שמאלה
– אסקימו לימון
– אפס ביחסי אנוש
– הערת שוליים
– ולשחרר את שולי
כדי שזה לא יהיה “עוד משדר על קולנוע ישראלי”, אלא משהו אחר ושונה באמת, היה לנו חשוב להזמין את האנשים שעומדים בלב ליבו של כל אחד מהסרטים. אלו שיצרו אותו, אלו שהיו שם בזמן אמת ואלו שמזוהים איתו יותר מכל.
וגם זו לא הייתה משימה פשוטה. שכן, די במבט חטוף על רשימת הסרטים כדי להבין שמדובר באנשים הכי עסוקים בעולם בערך. בטח בתקופה הזו שבה, אם הם בכלל בארץ, הם עובדים על מלא פרויקטים במקביל ומוזמנים לאינסוף ראיונות.
אבל הצלחנו, בגדול. יהורם גאון, שייקה לוי, שלמה בראבא, אבי נשר, יוסף סידר, צחי נוי, יפתח קצור, ניצה שאול, גילת אנקורי ומשה אדרי. כל אחד מהם פינה זמן והגיע, ועל כך מגיעה להם תודה ענקית!
אחרי שבחרנו את הסרטים והזמנו את האורחים המכובדים, המשימה המאתגרת הבאה הייתה לבחור מכל סרט סצנה אחת (אחת!) שהיא המשמעותית ביותר בו. כזו שמנקזת לתוכה את כל מה שהפך את הסרט הזה לכל כך חשוב ואייקוני. אבל לא רק.
כדי להוכיח שכל אחד מהסרטים שבחרנו הוא אבן דרך של ממש בתרבות שלנו, היה לנו חשוב שהסצנות הנבחרות לא יהיו דווקא הקלאסיות שתמיד מראים, אלא אלו שמתמצתות את הסיפור של הסרט כולו ובמקביל – מעוררות שיח, מספרות את הסיפור הישראלי, ורלוונטיות גם היום. מיותר לציין שכדי לבחור את הסצנה הכי נכונה, צפיתי בכל סרט לפחות 5 פעמים, נכון?
עכשיו הגיע החלק הכייפי ביותר (בשבילי לפחות) – התחקיר. השלב שבו המטרה היא למצוא מידע רלוונטי אבל קצת פחות מוכר, גם על הסרט וגם על המרואיינים. תחקירים מהסוג הזה הם באמת האהבה הכי גדולה שלי, בטח כשמדובר בקולנוע ובטח כשמדובר בקולנוע ישראלי, ככה שקשה לי אפילו להעריך את כמות הכתבות המאמרים והראיונות שקראתי, שמעתי וצפיתי. בידיעה ברורה אגב שזה אפילו לא קמצוץ מהמידע שיש באמת.
בסוף התחקיר של התוכן, שבמהלכו סיננו ומיינו את הדברים, כבר הייתה לנו תמונה ברורה יותר של הכיוון שאליו רצינו לקחת כל אחד מהראיונות. בשלב הזה שוב התכנסנו לאינסוף התייעצויות ודיונים, עד שדייקנו וזיקקנו את הדברים עד לרמה שרצינו. כשבין לבין יש כמובן עוד מיליון שלבים ופרטים טכניים ותוכניים קטנים וקטנים פחות (החל ממשאלי רחוב ועד העיצוב של האולפן), שלא אלאה אתכם בהם.
כל העבודה הזו, שבועות של הכנות, מתנקזת ליום הצילומים עצמו שבו הכל צריך לתקתק מינימום כמו משימה של חיל האוויר. ותאמינו לי שאלו רגעים מלחיצים ביותר, ולא משנה כמה הכל מוכן מראש וכמה עברתם שוב ושוב על הדברים לפרטי פרטים.
כשמסתיימים הצילומים יש עוד שלבים טכניים עד שהתוכנית מוכנה לשידור, אבל אז, בסוף בסוף, מגיע הרגע הכי שווה ביקום – השידור!
ואם לדייק, לפחות במקרה שלי, זה הרגע שאחרי השידור. הרגע שבו אפשר לצפות בתוצאה הסופית ולשמוע מהצופים, מהגורמים הרלוונטיים בהפקה והכי חשוב – מהאורחים, מה הם חשבו על המשדר. גם זה רגע מלחיץ, אם להיות כנה, כי אף פעם אי אפשר באמת לדעת אם החוויה שלך כמי שעבד על התוכנית, היא בהכרח החוויה של אלו מהצד השני. לשמחתי, במקרה הזה, התגובות היו מעולות. מודה שאפילו יותר ממה שציפיתי.
זהו, מקווה שהצלחתי להכניס אתכם קצת אל אחורי הקלעים ולגרום לכם ליהנות גם מהדרך. עכשיו אתם בטח מבינים למה אני גאה בפרויקט הזה באופן מיוחד. זה גם המקום להודות לכל האנשים המדהימים והמוכשרים בקשת 12 שעמדו מאחורי המשדר הזה ועבדו קשה מאוד כדי שזה יצליח – אתם יודעים מי אתם.
