אני רוצה לשתף אתכם במשהו קצת אישי. לא כדי לעוף על עצמי, אלא כדי להבהיר נקודה כואבת שעולה בהרבה דיונים של עצמאיים ובעלי עסקים, ונוגעת לתמחור…
המון פעמים בני האדם בכלל ועצמאים בפרט מרגישים לא נוח ו/או מתנשא להחמיא לעצמם, מה שכמובן מתבטא בסוף במחיר שאנחנו מבקשים עבור השירות/ המוצרים שלנו (מחקרית אגב, זה מאפיין נשים יותר מאשר גברים).
“דילמת התמחור העיקרית”, כמו שאני אוהבת להגדיר אותה, נעוצה ברוב המקרים בחיפוש אחר נקודת האיזון בין כמה שאני רוצה להרוויח או כמה אני חושבת שאני שווה, ובין כמה אני חושבת “ריאלית” שאנשים ישלמו.
הגבול הזה הוא בדיוק הנקודה שבה נכנס הדימוי העצמי והחשש להיתפס כגאוותניות או “שוויצריות” – מה שברוב המקרים נוגד את הערכים הכה יהודיים שעליהם התחנכנו!
ולמה ההקדמה הזו?
כי במשך המון שנים וגם היום, גם אני מוצאת את עצמי כל פעם באותה צומת. שוקלת איך איזו הצעת מחיר לתת כך שתתאים גם לי וגם לצד השני.
כשרק התחלתי לעבוד כעצמאית גביתי מחירים נמוכים, והיום אני יודעת שהסיבה לכך היתה שלא הייתי מספיק בטוחה בעצמי כדי לדרוש יותר.
היום, יותר מ-15 שנים אחרי, אני כבר מעזה קצת יותר – גם אם המחיר הוא לוותר לפעמים על לקוחות.
ולא – זה לא בגלל שלא אכפת לי, או בגלל שאני לא רוצה/צריכה להגדיל את היקף העבודה, אלא בגלל שהיום – דווקא בעידן שבו יש כל כך הרבה מתחרים על אותה משבצת – אני יודעת מה הערך שלי. אני יודעת מה אני שווה ומה האיכות שאני נותנת ומבחינתי, התמחור זו הדרך שלי להעריך ולפרגן לעצמי.
אז נכון, גם אני מתגמשת לפעמים, אבל רק במקרים שבהם בא לי ולא ממקום של פחד.
ת’שמעו סיפור אמיתי:
לפני שנה בערך מישהו ביקש ממני הצעת מחיר לכתיבת מאמר ובסוף בחר לעבוד עם כותב אחר, שהציע לו מחיר זול יותר.
השבוע הוא התקשר אליי ואמר לי שהזול עלה לו ביוקר, הזמין שלושה מאמרים ואחרי שקיבל את המאמר הראשון כתב לי: “את לא הכי זולה, אבל שווה כל שקל”. עם סמיילי ולב.
המשפט הזה הזכיר לי שוב למה החלטתי לוותר על משכורת נוחה ולהיות עצמאית, למה (כמו שאני תמיד אומרת לילד שלי) אנשים יעריכו אותך באותה רמה שבה אתה תעריך את עצמך ולמה לא צריך לפחד לבקש את המחיר שאתם ראויים לו.
